גאים במי שאנחנו

יציאה מהארון הינה חשיפה של הזהות המינית או המגדרית בפני אנשים בסביבה. תהליך היציאה מהארון הוא תהליך מורכב של השלמה וקבלה עצמית, משולב בקבלת החלטות ולקיחת סיכונים וצורך אומץ רב ופתיחות. התופעה מיוחסת להומואים, לסביות, דו מיניים או טרנסג'נדרים שמצהירים על היותם גאים.

כיום, תופעת היציאה מהארון נהייתה יותר נפוצה ומקובלת בחברה הישראלית ובעולם כולו. ניתן לומר שהתפתחות הטכנולוגיה והתקשורת סייעו ללגיטימציה שקיבלה היציאה מהארון.

מחקרים הוכיחו שמבחינה ביולוגית הנטייה המינית היא דבר תורשתי, גנטי מולד אך למרות זאת יש הטוענים שתופעה זו הורסת את התרבות, נוגדת את חוקי הטבע ואת המוסכמות החברתיות.

לא תמיד הסביבה הקרובה לאדם שיוצא מהארון מקבלת אותו לאחר הצהרתו ולכן יש צורך לחשוב לעומק ולקחת בחשבון את ההשלכות של היציאה מהארון לפני קבלת ההחלטה. היוצאים מהארון לא פעם מתמודדים עם בעיות חברתיות בגלל השוני שלהם ועצם היותם גאים. האנשים השמרנים שלא לומר הפרימיטיביים, לא מוכנים לקבל את העובדה ששני אנשים מאותו המין יכולים לקיים מערכת יחסים רומנטית וחושבים שהנטייה המינית שלהם היא סטייה וניתן להחזירם לדרך הישר.

דבר זה יוצר חוסר קבלה ומבדיל אותם מהחברה, יותר קשה להם להתקבל למקומות עבודה ולהרגיש חלק מהמסגרת החברתית.

לבני נוער חשוב מאוד להרגיש דומים ושייכים וכששאלה כזו על הזהות המינית עומדת בפניהם לא תמיד יש להם את היכולת להתמודד כמו שצריך מבחינה חברתית עם הדבר.

הם מתמודדים עם שאלות כגון: איך הסביבה תגיב? מה לא בסדר בי? בנוסף לבלבול ולקשיי הקבלה העצמית גם הסביבה לא מקבלת באהבה ובאהדה את תופעת היציאה מה שגורם עוד יותר ללחץ נפשי והתחבטויות של האדם עם עצמו.

אם התופעה תהיה יותר מקובלת ואנשים יפתחו לדברים חדשים בלי לשפוט על פי מגדר, לאנשים האלה יהיה יותר קל להביע את עצמם בלי לפחד מה יגידו ויחיו בשלום עם עצמם.

הבאנו כאן את סיפורו של לידור מארק נער בן 18, שמגיל קטן תמיד היה משחק בבובות ברבי והיה צופה בסדרות של בנות. בכיתה ה', בגיל שבו בנים מפסיקים להיגעל מבנות התחילו לעלות בראשו שאלות לגבי זהותו המינית והתחיל לחשוב על אופציות אחרות בלי לייחס לעניין יותר מידי חשיבות.

בכיתה ז' הוא התחיל לסבול מהצקות של בנים בבית ספר. תמיד תיקשר עם בנות והתחבר אליהן ולא היו לו חברים בנים כלל, אולי מפני שפחות התחבר למשחקים ששיחקו או בגלל עצם היותו שונה מהם.

ההתנהגות של לידור בבית עם ההורים הייתה שונה מההתנהגות שלו בבית ספר עם החברות. בבית ספר היה לידור מקצין את לבושו ואת הליכתו, ובבית היה ילד טוב שלא עושה בעיות, ילד אהוב על כולם ואינו שונה מהשאר.

עם הזמן פיתח מגננות שהגנו עליו וההצקות לא השפיעו עליו כמו שהצליחו להשפיע קודם.

בכיתה ט' הוא הרגיש שהסוד הזה חונק אותו ומתחיל להשפיע עליו ובשלב מסויים הגיע לנקודה שהובילה אותו לעשות את המעשה ולהצהיר על כך שהוא יוצא מהארון בפני ההורים שלו.

הוא דיבר עם חברות שלו והן הציעו לו שיכתוב מכתב להורים שלו ושיוריד את מה שיושב לו על הלב. באותו הערב כתב את המכתב ושם אותו על הדשבורד באוטו במקום הנראה לעין. כשההורים קראו את המכתב הם התקשו להכיל את הבשורה ולא קיבלו זאת בהבנה. מאותו הרגע הקשר שלו עם ההורים השתנה. נהיו יותר מריבות וויכוחים ובשלב מסוים לידור, עזב את הבית לכמה שבועות.

לידור אומר שיש לו מודל לחיקוי, והיא ליידי גאגא ששיריה היו לו לעזר שעזר בקבלה העצמית שלו ובהבנה שלהיות שונה זו לא קללה שהכל בסדר ושהוא יכול להמשיך להיות מי שהוא באמת.

כיום, לידור מבין מדוע הוריו הגיבו בצורה זו כשיצא מהארון ואינו כועס עליהם כלל.

לידור הוא בן אדם שבטוח בעצמו, באופיו ובזהות המינית שלו. יש לו חלומות על העתיד ושאיפות גדולות. הוא לא מתבייש יותר במי שהוא ולא מצטער על הצעד הפזיז שעשה.

ילד שלם, חזק נפשית, מלא בביטחון, גאווה וציניות כלפיי עצמו וכלפי סביבתו, בן אדם קליל וחברותי שרוצה להשתלב בחברה באופן מלא. הקשר שלו עם ההורים התחזק יותר ממה שהיה לפני היציאה והם תומכים וגאים בו. כשראיינו את לידור ושמעתנו את סיפורו הבנו עד כמה חשוב להתנהג בכבוד לזולת. אף פעם אי אפשר לדעת מה עובר על אנשים אחרים ביומיום ועם מה הם צריכים להתמודד.

הבנתי שהשינוי הוא בידיים שלנו, אם נדע לקבל כל אחד ולא "נתייג" אותו, אף אחד לא יפחד להתבטא ולבטא את האמת הפנימית שלו.

זכרו שהכל בידיים שלנו ושכולנו ביחד יכולים לשנות את הדברים המקולקלים בחברה שלנו. היו רגישים כלפי הזולת, נסו להבין אותו ולקבל אותו בלי לנסות לשנות אותו.