רק 6 נשים בלבד משמשות כנשיאות או כמזכירות כלליות בהתאחדויות הספורט הבינלאומיות.

"אני לא מסכים להשתתפות של נשים בתחרויות. התפקיד המרכזי שלהן במשחקים האולימפיים צריך להיות הכתרת המנצחים", כך אמר הברון פייר דה-קוברטן, מחדש המשחקים האולימפיים של העת החדשה בשנת 1896. ובישראל בשנת 2019 הגישה אלופת המדינה בכדורגל נשים, הפועל באר שבע, לבית המשפט לעניינים מנהלים, בקשה לתביעה נגד אפליה בתקציביםסובלות ממנה קבוצות כדורגל נשים בכלל ובפרט קבוצת הפועל באר שבע בכדורגל נשים ביחס לקבוצת הכדורגל של הגברים העיר.

דרך אגב, כ- 116 שנים לאחר אותו משפט של הברון פייר דה-קוברטן, במשחקי לונדון בשנת 2012 , השתתפו נשים כמעט בכל ענף באולימפיאדה כולל בענף-הקרב האחרון שנמנע מהן עד כה - האגרוף.

ומכן מגיע השאלה, מה בעצם יכולות וצריכות נשים לעשות בכדי כן לקדם שינוי של המצב בכל הנוגע לחלוקת תקציבים שוויונית וייצוג שוויוני בתחום הניהול כמו שעשו בתחומי ענפי הספורט עצמן ? מתברר שלא מעט...

בנוסף, על-אף ולמרות שמספרן של הנשים בספורט הולך וגדל עם השנים, גם בספורט היחידני, גם בספורט הקבוצתי ובתחרויות חשובות אף מגיע לכ- 50%. עדיין לצערנו, למרות שיש התקדמות ושינוי לטובה בכל הנוגע לייצוג נשים בעמדות מפתח, ניהול בכירות בגופי ספורט לאומיים ובין-לאומיים ולתפקידים שבהם מתקבלות החלטות, ניתן למצוא מיעוט נשי מובהק.

ובנוגע לאותו פסק הדין, שניתן בשנת 2019 לבקשה של קבוצת הכדורגל נשים הפועל באר שבע, אימץ בית המשפט המחוזי את עמדת הקבוצה, לפיה צריך לבחון מחדש האם התקצובים הנהוגים הינם פוגעים בקבוצות הנשים, וובית המשפט אף הורה לעירייה להגדיל את התמיכה בקבוצות כדורגל הנשים בעיר. בית המשפט קבע כי חובתה של רשות מקומית לנהוג בשוויון מלא, ללא הבדל דת, גזע ומין גם לכשמדובר בתמיכה תקציבית בקבוצות ספורט.

קצת היסטוריה, המשחקים האולימפיים ביוון העתיקה, שהחלו בשנת 776 לפנה"ס בעיר אולימפיה, היו אירוע יווני פנימי בלבד, וההשתתפות בהם היתה נחלתם של גברים בלבד. נשים פשוט לא הורשו להשתתף, ועל נשים נשואות אף נאסר אפילו לצפות במשחקים. ענפי הספורט בזמנו היו זריקת דיסקוס, היאבקות, אגרוף, פאנקרטיון (סוג של שילוב בין היאבקות לאגרוף), ריצה, קפיצה לרוחק, הטלת כידון ומירוץ מרכבות.

ונמשיך, בשנת 1921 הקימה milliat Alice מצרפת את ההתאחדות העולמית הראשונה לספורט לנשים בשם- FSFI ושנה לאחר מכן אותה התאחדות ארגנה משחקים אולימפיים ראשונים לנשים בלבד על בסיס אותם הכללים של המשחקים לגברים כולל - טקס פתיחה, הנפת דגלים וכיו"ב.

בהמשך אותה שנה (1921) התקיימו גם משחקי העולם לנשים במונטה קרלו, מה שגרם להשפעה מרובה על התפתחות ספורט הנשים בעולם בכלל והפעלת לחץ על הוועד האולימפי הבין- לאומי בפרט.

ועכשיו נרוץ כמה שנים קדימה, כמה עובדות, כיום שיעור השתתפותן של נשים בספורט גדל משמעותית לאורך השנים. ולייתר דיוק מאז המשחקים האולימפיים באטלנטה בשנת 1996 הוכפל מספר הספורטאיות שהשתתפו במשחקים והגיע לכ- 42% מסך כלל הספורטאים באותה אולימפיאדה. עם זאת, בתחומים וענפי ספורט מסוימים מצב ייצוג והשתתפות הנשים בספורט עדיין טעון שיפור.

הגידול המשמעותי ביותר בהשתתפותן של נשים במשחקים האולימפיים היה בין השנים 1896-2008 גם בהיבט של מספר הספורטאיות וגם בהיבט של השתתפות ולקיחת חלק במגוון ענפי ספורט. בשנת 1991 החליט הוועד האולימפי הבין-לאומי כי בכל ענפי הספורט יש לכלול אירועים לנשים.

כבר באולימפיאדת בייג'ין התקיימה בשנת 2008 נקבע שיא חדש של השתתפות נשים במשחקים: מתוך כלל 10,800 הספורטאים, כ- 4,700 )שזה כ- 42%) היו נשים. בשנת2010 ,שנתיים לאחר אולימפיאדת בייג'ין, התקיימו משחקי הנוער האולימפיים בסינגפור, וכ- 46% מכלל המשתתפים היו נערות.

מדובר במגמה חיובית שקשורה להרחבת תכנית האירועים על- ידי הוועד האולימפי הבין-לאומי, בשיתוף עם התאחדויות הספורט הבין-לאומיות והוועדה המארגנת, המטרה להרחיב עוד יותר את השתתפותן של נשים במשחקים.

אך בכל הקשור לייצוג נשים בניהול הספורט המצב לא השתפר משמעותית כבר שנים. אף ולמרות שהוועד האולימפי הבינ"ל טוען שהוא עומד במכסה של כ- 20% ייצוג נשים בעמדות מפתח של מקבלי ההחלטות בארגון, רק בשנת 2014 הוא הוסיף 22 נשים לוועדותיו השונות, ורק ב-9 מהוועדים האולימפיים לאומיים יש נשים שמשמות כנשיאות, ורק ל-23 ועדים בלבד ישנן מזכירות כלליות. המצב אף גרוע יותר ניתן למצוא בהתאחדויות הספורט הבין-לאומיות שם ניתן למצוא רק 6 נשים בלבד המשמשות כנשיאות או כמזכירות כלליות.

אמנם ישנן לא מעט הצלחות, בתחום השתתפות במגוון ענפי ספורט ומינוי של נשים לתפקידים בכירים באירגוני ספורט, אך ברור לכול שנשים אינן נמצאות באמת בספורט.

דוגמה טובה לכך ניתן למצוא הוועד האולימפי הבין-לאומי, רק שתי נשים יחידות נמצאות בהנהלת הוועד האולימפי הבין-לאומי. ובנוסף לכל, ללא ספוק נשים סובלות מתת- ייצוג גם בתחום האימון המקצועי הבכיר וישנן אף פחות מכך בתפקידים בכירים ברמה הבינ"ל.

עמדת האגודה לזכויות האזרח היא שיש לשנות את הגישה כלפי הגופים המתקצבים - לא ניתן להסתפק בהעדר כוונה להפלות או אפילו בחוסר פניות ו"עיוורון למגדר". על הרשויות המקומיות והגופים המתקצבים להוכיח כי הם פועלים באופן אקטיבי לתיקון העוול וההטיה בהקצאת משאבים לנשים ולפעול להעדפה מתקנת.

חשוב לציין שאם הגברת המודעות לתפקידן של הנשים בעולם בכלל בפרט בלקיחת חלק והשתתפות פעילה במגוון ענפים ואירועי ספורט שונים כגון המשחקים האולימפיים, אליפויות עולם ועוד. עדיין, במהלך השנים ישנם כאלו (גם חלק מחברי התנועה האולימפית עצמה) שהמשיכו להצהיר בפומבי, את התנגדותם להשתתפות של נשים בכלל באירועי ספורט ובפרט בענפי ספורט ספציפיים.

ישנה חשיבות מרובה של הצורך בשוויון בין המינים בכלל ובפרט בספורט, והוא גבר בעיקר בשני העשורים האחרונות. כך למשל בשנת 1992 צורפו נשים למשחקים האולימפיים גם בתחום הג'ודו, בשנת 2000 נכנס ענף הטאיקוונדו, בשנת 2004 ענף ההיאבקות נשים, בשנת 1996 הצטרף גם כדורגל נשים, שעד אז נחשב כשייך רק לעולם הגברי בלבד ובשנת 2012 ישתתפו נשים בכל ענפי הקרב, ולמעשה בכל ענפי הספורט, במשחקים האולימפיים.

במשך שנים לא הורשו נשים להשתתף תחומי ספורט הכוללים מגה פיזי (ענפי קרב) כגון – היאבקות, ג'ודו ואגרוף. נראה כי הסיבות העיקריות למניעה מנשים מלעסוק בספורט בעבר היו בעיקר ממקום תרבותי ולא רפואי או ביולוגי.

ידועה לכל שעיסוק בספורט יחדני וקבוצתי תחרותי הינו יעיל במיוחד לחיזוק הביטחון העצמי וכישורי המנהיגות וההסתגלות החברתית של נשים וגברים, אלא שלצערנו עדיין ילדות ונערות זוכות להזדמנויות מועטים יחסית בכלל ובפרט לכשמדובר בספוט מקצועני.

גם כיון שנת 2021 שיטות התקצוב הנוהגות כיום בקרב מרבית עמותות ואירוני הספורט הינן מיטיבות עם ענפי הספורט הגבריים ועם אגודות הספורט הגבריות הוותיקות ואינן מטיבות עם ספורט נשים, כל זאת באמצעות מתן משקל רב לקריטריונים המבוססים על פופולריות של אותו ענף ספורט כגון- "רייטינג", "אהדת הציבור", "היקף חשיפת המותג" ועוד.

קבוצות הגברים נהנים יותר מתמריצים רבים נוספים, כגון - מתן חסויות, תגמול על חשיפה תקשורתית ושיווק מוצרים.

התקצוב הקיים כיום לא רק שאינו מיטיב עם ענף הנשים, אלא פשוט מקבע ומשמר אפליה וחוסר שוויון של שנים ואף מגדיל את הפערים. נשים אינן זוכות לייצוג הולם בקרב מקבלי ההחלטות ומובילי המדיניות בספורט העולמי והמקומי. בישראל נשים מהוות רק 32% מחברי ההנהלה באיגודי והתאחדויות הספורט במדינה.

ולסכום, יש להכיר בכך שנשים וגברים הינם שונים, הצורכים שונים, המטרות שונות ועוד. אך יחד עם זאת המאבק לשוויון הזדמנויות בין נשים לגברים בכלל ובפרט בספורט חייב להימשך, ועדיין לא נעשה מספיק.

עדיין יש וקיים פער בין גברים לנשים בהשתתפות בענפים ואירועי ספורט, רבים בציבור אוהדי הספורט, צרכני התקשורת ועוד בכל רחבי העולם וגם בישראל (נשים וגברים) עדיין תופסים ומתייחסים אל הספורט כאל סמל של גבריות, שאינו תמיד מתאים או מותאם לנשים.

נכון יהיה לציין שבספורט הנשים נצפה ומסוקר הרבה פחות מזה של הגברים, וזאת עובדה. ולכן יש לדאוג לפיתוח והעלאת המודעות בקרב הציבור, שהשתתפות נשים במשחקים, ענפים ואירועי ספורט שונים ומגוונים תורמת ליחסי הציבור של ספורט הנשים בכלל ובפרט למעמד האישה בחברה שלנו.

עם השנים הופנמו תובנות אלו, והתוצאה היתה עלייה בהשתתפותן של הנשים בענפים ואירועי ספורט. אך יחד עם זאת, עדיין במרבית עמותות, אגודות ואירגוני הספורט תקציב של קבוצת הגברים גדול פי יותר מ-30 מזה של קבוצת הנשים, והתמיכה בקבוצות הנשים הינה מיטבית.

הספורט הוא נחלתם של כל בני האדם בכל מקום בעולם. הוא מלהיב, מרתק, מרגש ומספק רגעי התעלות, אושר ותחושת מצוינות והצלחה. ספורט הוא גם מדיום נפלא לתקשורת ולשחרור, התומך בפן הגופני הייחודי של נשים, של האישה ותפקידה בחברה.

תחום הספורט עצמו אינו מהווה סביבה שתומכת באמת ובתמים בהתקדמותן של נשים לעמדות הנהגה. מיעוט הנשים בענפי ספורט בכלל ובעמדות מפתח בעלות 'פרופיל גבוה' בפרט אינו מסייעה לשינוי של תפיסת הספורט כסביבה הנשלטת על - ידי גברים, ולא מקדם את הספורט כתחום אטרקטיבי לנשים — כספורטאיות, מתנדבות, מאמנות או מנהלות.

לא לנסות פשוט אינו עומד על הפרק...