הומופוביה היא תופעה חברתית החולשת על פני אוכלוסיות רבות, גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, מנהלי בנק, עורכי דין, רופאים, שחקנים ודוגמניות, כל אלה יכולים להיות הומופובים גם אם לא יודו בכך בפה מלא.
אנחנו מניחים שרובכם נתקלתם במונח הומופוביה ומבינים שהמשמעות הינה פחד מהומואים ולסביות. אכן הגדרה קולעת ופשוטה, אך מה זה באמת להיות הומופוב?
להיות הומופוב זה לפחד מהשונה בנטיותיו המיניות ומגילויי חיבה מבני אותו המין, לאפלות אותו על כך, לסלוד ממנו, לקרוא לעברו קריאות גזעניות, להאמין שיש רק דרך אחת נכונה לאהוב ואם וודאי שמעתם על שנאת חינם, זוהי בהחלט הגדרה שיכולה לסכם הכל. לשנוא לחינם, לשנוא מבלי שפגעו בך, הכאיבו לך, גרמו לך לסבל, למצוקה, סתם ככה פשוט לשנוא, לרדוף את השונה.
מסיבה מוצדקת? הומופובים טוענים ש "הומוסקסואליות זה לא דבר טבעי", "מה יש להיות גאה בלהיות הומו?", "מה דחוף להם לצעוד דווקא בירושלים הקדושה,למה לחלל אותה?", "הם ממילא לא יכולים להביא ילדים" האם כל זה נכון? את זה תחליטו בעצמכם.
מתחקיר שערכנו עלה כי גילויי הומופוביה מפועים עוד מימי האימפריה הרומית ואדוארד השני, מלך אנגליה בשנת 1307 אשר נרצח על עצם היותו הומוסקסואל.
גם בשלטון הנאצי ששלט בשנים 1933-1945 היה ניתן לראות כתבי אישום, מעצרים, ועונשים בעוון הומוסקסואליות. מחנה הריכוז הראשון שהוקם בגרמניה (דכאו) שימש במקור לכליאת אנשים בעלי נטיות הומוסקסואליות מתוך מחשבה שההומוסקסואליות מסכנת את השבחת הגזע הארי.
ואפילו בארצנו הקטנטונת והדמוקרטית, עד שנות ה80 החוק קבע "שמשכב זכר" זו עבירה פלילית.
אנחנו רוצים להאמין שהחברה השתנתה מאז ,שהיא הפכה לסובלנית יותר כלפי השונה, שהיא מנסה לשנות את התפיסה החברתית הישנה, אבל לצערנו מדי כל כמה חודשים אנו שומעים על תקרית כואבת שמזכירה לנו שההומופוביה עדיין לא נעלמה מהרחובות.
רצח במצעדי גאווה, במועדוני הקהילה, מקרי התאבדות של הומואים ולסביות ששמו קץ לחייהם כי לא יכלו להכיל יותר השפלות קשות מצד החברה, חרמות בבתי ספר, ברשתות החברתיות, הצקות בלתי פוסקות.
למקרים מהסוג הזה אנו נוטים להיחשף בכלי התקשורת, אבל לא צריך להרחיק לכת כדי לראות שההומופוביה עדיין רווחת בשיח הציבורי, מספיק לעבור מול חבורת ילדים ולשמוע את אחד מהילדים צועק "יא הומו" לעבר חברו, לשבת ברכבת ליד זוג הומואים שמגלים רגשי חיבה זה לזה אחד ותוך כדי להבחין במספר מבטים סולדים ותוקפנים, בלחשושים, ואפילו בהתפרצויות מצד אלה שאינם מסוגלים לגלות איפוק.
חרף כל גילויי ההומופוביה, הקהילה הלהט"בית מתחזקת. יש עוד דרך ארוכה ללכת אבל אי אפשר שלא להבחין בשינויים החברתיים שנוצרו בשנים האחרונות. כיום קל יותר לדבר על העניין. התקשורת מלאה בסוכני תיווך של קהילת הלהט"ב ולאור השינוי החיובי בשיח הציבורי, גילויי הומופוביה הופכים למוצנעים יותר.
כל אחד מאיתנו הוא בן אדם שונה ומיוחד בפני עצמו, לבנים או שחורים, נמוכים או גבוהים, שמנים או רזים, הומואים או סטרייטים, מה זה הרי משנה? כולנו אנושיים. לכולנו מגיע אותו יחס ואף אחד לא יותר טוב מהשני. אנחנו לא תמיד חייבים לתמוך או להסכים עם הכל, גם זה אנושי, אבל אנחנו מחוייבים כחברה אחת,מאוחדת וטובה יותר לדאוג לגלות סובלנות כלפי כולם, להילחם יחד באפליה, בגזענות, בסלידה מהשונה, בשנאת חינם, בהומופוביה.
