כבר בגיל התבגרות, אנחנו מתחילים לפתח את הזהות המינית שלנו.
כל ילד וילדה מתחילים להבין מי הם, מה הם רוצים, מביעים רגש וממשים אותו.
בתיכון קשרים רומנטיים מתחילים להתפתח. איך זה מתחיל? איך זה מתפתח? איך השאר מגיבים? איך מתמודדים עם זה?
זהות מינית היא האופן בו אדם תופס היבטים שונים הנוגעים למיניותו. למושג "זהות מינית" שתי משמעויות: אחת נוגעת להיבטים פיזיולוגיים, ואילו השנייה נוגעת להיבטים חברתיים ונפשיים. תהליך גיבוש הזהות המינית מושפע מהיחסים של האדם עם סביבתו ומתחיל עם תחילת התפתחות זהות האדם בעודו ילד וביחסיו עם הדמויות המשמעותיות הראשוניות ונמשך במשך כל חייו. שלב משמעותי בגיבוש הזהות המינית הוא גיל ההתבגרות.
כאשר כל ילד וילדה מגיעים לגיל ההתבגרות הם כבר יותר מבינים מה הם רוצים מעצמם, את מי הם רוצים בסביבתם והם יותר אחראים למעשיהם.
בשנים האחרונות גדל מספר בני הנוער בגילאים צעירים שמצהירים על עצמם שהם חלק מהקהילה(הומואים, לסביות או ביסקסואלים). ממוצע הגילאים של יציאה מהארון בקרב נערים ונערות הוא גיל 16.
כיום בני נוער מתפתחים מבחינה מינית בגילאים צעירים יותר מבעבר ולכן מגלים את מיניותם בגיל צעיר יותר, להיות שונה (בכל היבט של החיים) קשה לכל נער או נערה, כשמדובר בנטייה מינית שהיא עדיין מקור לבושה חברתית, הקושי גדול יותר. בקרב בני הנוער, לרוב המילה ''הומו'' או 'לסבית' נאמרים כקללה, והחברה הכללית עדיין עושה קישור בין הנטייה המינית לבין היבטים של גבריות או נשיות , דבר זה מוביל לתחושות של פחד ובושה של בני הנוער הגאים שמתחילים לפתח את זהותם המינית, הם פוחדים מחשיפת זוהתם המינית ושומרים אותה בסוד.
אני ד' אוהבת בנות לא בנים!
ביקשנו לראיין את ד' - תלמידה בגיל 16 המצהירה שהיא לסבית, ורצינו להבין ממנה מתי התחילה להתפתח הזהות שלה, איך היא שמה לב לתהליך, מה הם הפחדים שלה בנושא, מתי זה קרה לה בפעם הראשונה, איך המשפחה קיבלה את זה ומהן הדעות שלה בנושא. ד' אומרת כי מאז שזוכרת את עצמה התנהגה כמו בן, שיחקה כדורגל עם בנים, התלבשה כמו בן ופחות התעניינה בלשחק עם הבנות, דבר לגיטימי מאוד אצל ילדים . בדרך כלל עם העלייה לחטיבת הבינים זה משתנה, ואצלה זה לא השתנה, והחלה לחשוב שאולי זה מה שטוב לה, סיפרה.. ''התחלתי להסתכל על בנות ולהבין שזה מה שאני אוהבת וזה מה שאני רוצה.''
ד' מספרת… "בכיתה ו נמשכתי לילדה בפעם הראשונה, היא הייתה החברה הכי טובה שלי והרגשתי אליה משהו שונה, כשהיה לי חבר לא נמשכתי אליו ואילו אליה כן. הדחקתי את זה ולא ממש הבנתי את זה כי הייתי בסך הכל בת 12 אבל אחרי תקופה ארוכה, בתקופת חטיבת הבינים ובתהליך ההתבגרות שלי הבנתי שזו מי שאני.
את שתי החברות הראשונות שלי הסתרתי מהמשפחה שלי, לא ידעתי איך לספר להם ואיך יגיבו, פחדתי מאוד. בחברה השלישית שלי הרגשתי שאני חייבת לספר להורים שלי, הם ההורים שלי ואולי יהיה להם קשה עם זה אבל הם יקבלו אותי. בעיקר הדאיגה אותי המחשבה של אבי, איש צבא בכיר, איש פרימיטיבי, לא ידעתי מה יגיד שיגלה כי אני הבת הבכורה שלו בעצם נמשכת לבנות ולא לבנים, במקום להביא לו חבר הביתה אני אביא חברה. סיפרתי להם.. הרגשתי הקלה, סוף סוף אני אחרי ואני לא מסתירה כלום. כמה שפחדתי מאבא שלי השתנה בשנייה, המילים של אבא שלי כל כך מילאו אותי בגאווה, כל כך חיזקו אותי , הוא אמר ''את הבת שלי ואני אוהב אותך, בכל דרך שתבחרי ללכת אני איתך תמיד'', הבנתי שזה לא כל כך נורא, אמא שלי קיבלה את זה קצת קשה ועדין מנסה לפעמים לשנות אותי ולהפוך אותי לקצת יותר נשית, ולפעמים אפילו מתכחשת לעובדה שאני לסבית, פעם אחת ניסתה להרחיק אותי מהחברה שהייתה לי וייצרה ניתוק קשר מוחלט בנינו, זו הייתה תקופה הכי נוראית בשבילי, קשה.. ואח שלי תמך בי ועזר לי בהכל.
לפני שעליתי לחטיבה העליונה פחדתי מהתגובות והמחשבות של שאר הילדים, התחלתי לחשוב מה יגידו עליי, האם יצחקו עליי או יבינו אותי ולקוות שאולי אפילו אני אמצא ילדים כמוני שלא מודים בזה ומתביישים.. לא ידעתי האם זה לגיטימי ובסדר שאתנשק עם בת ולא עם בן בחצר בית הספר, אם המורים החדשים יקבלו את זה ויבינו את זה? זאת סביבה חדשה, הכל חדש, הכל מפחיד, במיוחד שאתה נחשב ל''שונה''. אבל כשהגעתי לחטיבה העליונה הבנתי ישר שזה לא כמו שחשבתי.. רוב הילדים קיבלו את זה מעולה, תמכו בי מאוד, המחנך שלי דיבר איתי והראה המון תמיכה בעניין, עזר המון ואמר שהוא תמיד נמצא בשבילי לדבר ולעזור בהכל. המון ילדים בבית הספר מביעים תמיכה בנושא וזה פשוט כיף לנו הילדים הגאים להיכנס לבית הספר ולהרגיש בדיוק כמו כולם למרות הזהות המינית שלנו שלא בכל מקום מתקבלת. יש אנשים שמעדיפים להתחבא ולהתכחש מאשר להיות מי שהם באמת ובאיזשהו מקום אני יכולה להבין אותם.. החברה שלנו יצרה אותנו (את הקהילה הגאה) כלא חשובים, לא נורמטיביים. אף פעם לא הבנתי את זה, מי החליט מה נורמלי ומה לא? מי החליט איפה נגמרת הנורמה ומתי מתחילה הסטייה? אהבה זאת אהבה לא משנה איך היא מתבטאת.
''All you need is love'' , אמרה להקת הביטלס בשנות ה-70, כל מה שאתה צריך זה אהבה!!!
"אחת החוויות הכי גדולות שעברתי בתוך הקהילה הגאה זה מצעד הגאווה שהיה בטבריה, היינו קרוב ל 4,000 בני נוער גאים אותו אירגן ''איגי'' (ארגון ילדים גאים בישראל) הפסטיבל היה ענק ומדהים! כל ילד וילדה שלא מרגישים משיכה למין השני יכולים לנסות עם בני מינם, נכון בהתחלה זה קשה ומפחיד אבל מתרגלים, תמיד מפחיד לנסות דבר חדש במיוחד שזה משהו שיש המון דעות עליו בסביבה ושלא כולם מקבלים ומעודדים אותו, אבל זה מי שאנחנו ולא יעזור להכחיש, גם אם קצת קשה בסוף מבינים, מי שחבר אמיתי תמיד יבין ויתמוך, והמשפחה, אולי ההורים לא כל כך חלמו שהבן שלהם יבוא ויגיד להם שהוא הומו, או הבת תבוא ותגיד שהיא לסבית אבל בסופו של דבר יבינו תמיד, לא משנה כמה זמן ייקח. בקהילה הגאה יש מקום לכולם, אף אחד לא שונה אצלנו, כולנו אותו דבר!"
אין אדם שונה בחברה, כולנו אותו דבר ולכל אדם הזכות לבחור באיזה צורה לחיות את חייו מבלי שאחרים יכתיבו לו, הקהילה הולכת וגדלה יותר ויותר, המודעות שלה מתעצמת.
לשפוט אדם בגלל הזהות המינית שלו ולערער את ביטחונו זה לא אתי, אלא להפך,צריך לתמוך, להפגין מודעות ותמיכה, לעזור בכל התהליך , בפרט בגיל צעיר.
