חווית הלידה האישית של אלן מנקודת מבטה: "הגעתי לשבוע 36 להיריון,אלוהים ישמור! זה נראה כמו נצח! פשוט כל כך רציתי כבר לפגוש אותה ... 23.1.14 ערב יום שישי, החלטתי שאני לא מסוגלת יותר, יצאתי להליכה עם אמא שלי בכדי לזרז את הלידה, לקבל כבר צירים!!! רק אחר כך התברר לי שממש עדיף היה לי לחכות קצת עם הצירים... זה פשוט גיהנום, כאבים מטורפים!

באותו ערב אחרי שעתיים של הליכה התחלתי להרגיש כאבים מוזרים בגב, כאלו שלא הרגשתי אף פעם, התברר שאלו היו צירים... עלינו על האוטו ונסעתי מחויכת לבית החולים בידיעה שעוד מעט ממש אראה את הבת הבכורה שלי בפעם הראשונה!! הגענו לבית חולים, וחוברתי למוניטור ובדקו את רמת הפתיחה של צוואר הרחם, לרוע מזלי אפילו לא הייתי קרובה ללדת...

כל כך התבאסתי וכשבאתי לרדת מהמיטה ולצאת מהמיון יולדות עצרה אותי האחות ואמרה לי שהיום אני נשארת בבית חולים, ממש לא הבנתי מה קורה פה, הם הסבירו לי שהמוניטור לא תקין, שהדופק של הילדה ממש נמוך והיא נמצאת בסכנת חיים, באותו רגע פרצתי בבכי וחשבתי על הגרוע מכל אך אמא שלי ניסתה להרגיע אותי ולהסביר לי שהם יודעים מה הם עושים ושהכל בסדר!

העבירו אותי לחדר יולדות, חדר מס' שבע, החדר שביליתי בו שלושה ימים! הרופא נכנס והסביר לי שאני צריכה לעבור זירוז לידה ע״י החדרת בלון ובמקרה שגם זה לא יעבוד יזריקו לי פיטוצין -חומר שמקדם את הצירים. וכך זה באמת היה, לאחר סבל של 24 שעות עם הבלון שלא הועיל בכלום הזריקו לי את הפיטוצין שבאמת זירז את תהליך הלידה, קיבלתי אפידורל בדיוק אחרי שש אצבעות פתיחה, וואו זו הייתה ההקלה הכי גדולה שהרגשתי אי פעם!!!! אבל זה היה לגמרי מפחיד! מחט באורך של לפחות 10 ס״מ שמחדירים לי בגב! והנה מגיע הקטע של 10 אצבעות פתיחה, השלב שצריך לדחוף, הלידה!!! אחרי כמה דחיפות ארוכות ומייאשות היא יצאה לאוויר העולם, כל כך יפה, כל כך קטנה !!! ההתרגשות הייתה עצומה... פשוט לא עיכלתי שאני כבר אמא."