מהממשלה ועד לכיתה - בסיס כישלונה של מערכת החינוך

כמו אוזניות בכיס המדינה, הסבכים של כשלון מערכת החינוך - איך עוד לא מצאנו פיתרון? ועל מי האשמה?

"כולם מוצלחים, אבל אם תשפוט דג על פי היכולת שלו לטפס על עץ, הוא יאמין כל חייו שהוא כישלון" - אני לא בטוח אם זו הייתה כוונת המשורר, אבל בדבריו הצליח אלברט איינשטיין במשפט אחד לבסס את עיקר כישלונה של מערכת החינוך המודרנית, מן המערכות המבוקרות ביותר בעולם, ככה זה כשאת אחראית לעתיד הילדים, הנוער ובעצם כל העולם בעוד 20 שנים מעכשיו, כל שנה מחדש.

ובמבט מקומי יותר נשאלת השאלה, איך ייתכן שמערכת החינוך במדינה כה מתקדמת, אומת סטארטאפים, המדינה שכמעט הפכה לרביעית שהנחיתה גשושית על הירח לפני שנתיים. זו שמחזיקה בעוד תארים מרשימים ורבים, כיצד היא, עדיין תקועה עם מערכת חינוך שהייתה מציגה בכבוד קורס לעובדי מפעל לפני מאתיים שנים?

מערכת החינוך כפי שכולנו מכירים אותה כיום הוקמה בזמן המהפכה התעשייתית, מתוך צורך עיקרי וגדול מאוד, להכשיר עובדים לעבודה בפסי יצור של מפעלים שדורשים אחידות ומשמעת.

כשהעולם הפך למתועש בצורה גלובלית ובקצב מהיר. התקבלה בבת אחת דרישה עצומה להמציא את הדרך היעילה להכניס כמה שיותר מידע לתוך ראש של אדם כפרי בכדי שיוכל להפוך לעובד תעשייתי. להכניס לתוך המוח בכמות מסחררת ולקוות שהמידע יישאר שם.

שיטת לימוד שנתנה את כל מה שצריך עובד מפעל, לשרוד עוד יום ועוד יום בצורה של למידה מרתונית, מבחנים, תוצאות כמעט מיידיות, הצלחה וכישלון. הכל, בהסתמך על כמה תוכל לזכור.

אם זה נשמע לכם דומה למערכת שבה למדתם לפני שנים, ואולי למערכת שבה לומדים ילדיכם, זה ככל הנראה מסיבה פשוטה, במהלך מאתיים השנים האחרונות מערכת החינוך אולי התלבשה בבגדים חדשים, בצבעים שנראים חביבים, אבל מבפנים נשארה אותה מוסד ללימוד ילדים כיצד לשרוד יום עבודה.

"המערכת השתעבדה לבחינות. המורים זונחים את החינוך, זונחים את ההשכלה הכללית, הכל לטובת ההכנה לבחינות" אמר בכתבה לאתר החדשות "דבר העובדים בארץ ישראל", אברהם פרנק. יליד וחבר קיבוץ גן שמואל. בעל תואר דוקטור במנהל ומדיניות החינוך. שהקדיש את חייו לחינוך ונלחם בשיטת החינוך בארץ מזה שנים רבות.

והבחנתו של פרנק הגיונית מאוד בהתחשב בכך שיכולת המורים נבחנת בצורה שמאוד תורמת לבעייה. מעבר לבקיעות במקצועם שהוא פרמטר הגיוני לחלוטין. המורים בארץ צריכים להוכיח לממונים עליהם כי הם יכולים "להחזיק כיתה". מושג שבעצם מתנהג לילדים כמו חיילים שחייבים להיות בשקט ורק להקשיב. ויותר מכך הם נמדדים בעקבות הציון של תלמידיהם, כך שהם תלויים בשיטה ואין להם למה להמר על עבודתם ולנסות לשנות משהו.

ההצדקה העיקרית בנושא היא שלמערכת החינוך, ובפרט לזו התיכונית. תפקיד חשוב בהבאת עובדות בשטח על כל תלמיד עבור המוסדות האקדמיים. כדי שידעו את מי לקלוט אצלן ואת מי לא. אך כפי שאמר פרנק באותו ראיון למערכת דבר "היום ידוע שבחינות הבגרות הם לא בהכרח מנבא מוצלח להצלחה באקדמיה".

מה שמעלה שאלות רבות וביניהן גם את 'האחת המחלקת הגדולה', "האם בתי הספר כמו שהם היום, בצורת הלמידה שלהם ובצורת הבחינות והתוצאות שלהם רלוונטים לזמננו?"

בואו נחפש קודם את מה שיכול להיות טוב במערכת. עם כמה שלא ארצה להודות בזה. יש סיכוי טוב שהוא קיים ויותר מזה. אולי הוא מצדיק את הקיום שלה כמו שהיא היום. כל מה שנשאר להתחשב בו הוא השיקול שלכם.

האם השיקול הוא חיסכון כלכלי מדיני? האם הוא שהתלמידים יהנו מהחוויה הבית ספרית? האם הוא להעביר ערכים ולעצב את אישיות הילדים והנוער?

בשיקול הכלכלי, תחילה אפשר לחשוב כי אין ספק שהמערכת הקיימת עדיפה. כמות המשאבים הנדרשים במערכת אוטומטית שכזו קטנה הרבה יותר ממערכת אישית. את הקרדיט יש כמובן לתת למנגנון השכפול שעושה מערכת החינוך. היות ולדעתה כמעט כולם אותו הדבר, אין צורך לחשוב הרבה מעבר לתכנית השנתית. בטח ובטח בגילאים גדולים יותר, שכבר כביכול הפרידו את האישי מהכלל.

וכביכול, "ראיית הקולקטיב" הזו צריכה לאפשר להוציא סכום כסף בקנה מידה דיי סביר ואין ספק שזה פיתרון מעולה לכל מדינה שמעדיפה להוציא פחות כסף משלל סיבות שונות.

אבל זה בעצם בכלל לא מסביר למה המדינה שלנו מוציאה כל שנה סכום לא נתפס על מערכת חינוך משוכפלת שכזו. למשל 50,324,996,780₪ לשנת הלימודים של 2018. ויותר מזה, התקציב של אותה שנה היה גדול פי 2.17 ממה שהיה ב2008. משהו השתנה?

אוקיי אז אולי הטכנולוגיה נכנסה חזק פנימה, ועלתה המון. אבל זה לא מסביר למה הנתון הזה ממשיך לעלות. למשל מאז 2015, שנה שבה כבר היו מקרנים ומחשבים בכיתות. עלה התקציב פי 1.22. כאילו שהתקציב לא כבר אסטרונומי. לאן בכלל הכסף הזה הולך?

התקצוב לבתי הספר ניתן בתקצוב של "שעות הוראה", בתי ספר לא מקבלים כסף ועושים מה שירצו. הם מקבלים מה שמשרד החינוך אומר להם לעשות. ועוד מעט תקציב לניהול עצמי (מזכירות וכדומה). ואין להם זכות החלטה בעניין. מה שקובע כי רוב התקציב לא מבוזבז על תלמידים בעצם.

אולי זה שכר המורים? יש מצב טוב. עם כל הקושי של מורים מתחילים ושכרם הקטן.

השכר הממוצא במדינה למורים גדול ביחס לממוצע בשאר מקצועות המשק. מורים עם ותק מקבלים שכר לא הגיוני בהתחשב בכך שהם לא עושים יותר משותפיהם הצעירים למקצוע.

כך, יוצא שמורים ותיקים מקבלים הון באופן יחסי, ומאוד קשה לפטר אותם. מונופול בתוך מערכת החינוך? בהחלט.

ואם כל זה לא היה מספיק, נתון שכר המורים גדל ב50% בעשור האחרון. הגדלה שנראה שרק הגדילה את הפער.

אז אולי הכלכלה מסובכת ויש לה בעיות. ככה זה בכל המדינה. מה עם ערכי הנוער?

את עיצוב הנוער מערכת החינוך מנסה ומתחננת לקבל כבר שנים. האם הצליחה? בתשובה קצרה, הצליחה... לדבר הרבה.

בחוזר מנכ"ל נכתב כי "בטווח הקצר הוא (החינוך החברתי) מכונן חברת נעורים המטפחת שייכות ומעורבות חברתית ומסייעת לתלמידים לברר את זהותם האישית והחברתית ולבחון את סולם הערכים שלהם תוך התנסות במצבי חיים כאן ועכשיו.". ומתוך מחשבה זו הציבו לעצמם במערכת החינוך דרכי פעולה.

אחת שבהם היא; "לפתח את אישיותו של התלמיד, את כישרונותיו ואת תחומי התעניינותו ולאפשר לו לבטא את הייחודי שבו ולמצות את יכולתו".

בתור תלמיד שמרגיש שהעיסוק העיקרי של בית הספר הוא לנוון לנו את המוח בשינון וזיכרון לא יכולתי שלא לזעוק בראשי. איכן המשפט היפה שנאמר כאן מתבטא?! תחת איזה מקצוע מפותחים כשרונותי בכוונת תחילה לעשות זו?!

דבר זה חוזר על עצמו גם בדרך פעולה נוספת שמצויינת בחוזר. "לטפח חיי חברה וקהילה בבית הספר, מעורבות חברתית ומנהיגות ייצוגית של חברת התלמידים".

כאן השאלה העיקרית שלי היא איך הם מנסים להביא את זה? האם אלו מועצות התלמידים חסרות כוח ההשפעה? האם אלו פרויקטי בית הספר שעליהם לתלמידים יש השפעה מעטה אם לא אפסית?

הכוונה באמת יפה. הרי ברור שבתי הספר רוצים לחנך ערכית וחברתית את בני הנוער. חינוך סך הכל אמור להיות הקטע של החברה האלו שם במשרד. אבל לדבר יפה בחוזנר מכל, זה לא מספיק. בטח ובטח כשהציטוטים שהבאתי נכתבו בחוזר כבר ב 2009.

אבל לצערי החסרונות הקודמים רק מגרדים את פני השטח. הבעיה נמצאת בבסיס של המערכת.

לפני כ200 שנים, בשלב מסויים בהתפתחות האנושית, הפרדנו את העצמי מהקבוצה. תהליך זה, שקרה לפני כלכך הרבה שנים, השפיע על דינמיקות רבות. במקומות כמו חברות עסקיות, רשויות מדיניות וחלקם של גופי התקשורת בעולם. ובעולם שבו דבר כזה קרה, נשאלת השאלה. איך בית הספר עדיין מסתכל על כלל התלמידים כמקשה אחת?

אני חושב שמקור הבעיה הוא העובדה שהמורים והמנהלים זרקו את המשמעות של אינדיבידואליזם לפח. בעצם אתקן את עצמי, כדי לזרוק משהו לפח אתה צריך קודם שיהיה לך אותו. בתי הספר יוצרים בפועל מרחב מאוד יבש ובראשיתו הלמידה בפועל. המרחב הזה יוצר לתלמידי המערכת את הרגש המוטעה שהם כולם איזה מונח שווה. כל תלמיד הוא תלמיד כמו כל התלמידים וכך יהיה עד שיעבור את הבגרות. ואז יהיה סטודנט. ואז יהיה עובד. כולם באותה דרך בדיוק.

ובמערכת כזו לא כולם שורדים.

חבר ילדות טוב מאוד שלי שכבר נותק בינינו הקשר היה אחד מקורבנות שיטת 'הדג והעץ' של המערכת. בתור ילד עם חלומות ותקוות הוא נפלט ממנה בקלות במהלך כיתה ח משום שלא היה טוב בזיכרון החומר ולא הסתדר עם הדרישות והציפיות הענקיות.

בכיתה י כשפגשתי אותו במקרה הוא הסביר לי בפשטות, "כשהייתי לומד בבית הספר היה את החלק של החיים שהייתי עושה בהם דברים ואז היה את החלק שהיה לי רע. עכשיו יש לי רק את החלק שבו אני עושה דברים". "אני מבין שכל חלק בחיים כורך בחובו כמות מסוימת של רע אבל זה היה מסוג הרע שמדכא את מי שאתה".

וגם אם זו לא אשמתה של המערכת. כי יש מקרים שילדים לא מסתדרים וככה זה. אבל משרד החינוך לא השקיע, אפילו קרוב למספיק, בתקציב למוסדות חלופיים. שיקלטו אצלם את כל הדגים שלא יודעים לטפס על עץ.

ואם כל מה שקורה בפועל לא היה מספיק. במערכת החינוך "איך לא?" יש דיסוננס. בין החלטות המשרד וחוזר מנכ"ל לבין המורים בפועל.

חוזר מנכ"ל פורס בכל "מהדורה" שלו כמה שצריך להתאים את התכנית לילדים. אפילו מתאר מעין מתכון לאוטופיה חינוכית ביחס למה שיש לנו היום. הוא מביא בעיות חשובות בנות זמננו. את הדרך בה יש לאתר אותן. והכי חשוב, איך לפתור.

אבל מי מפקח על כך שזה יקרה? מה מבטיח שבתי הספר באמת יפעלו לפי החוזר?

על הנייר דמות מפקח משרד החינוך צריכה לוודא שביתי בספר פועלים כדרך משרד החינוך. אז למה זה לא קורה? "אם אין באמת תלונה שמגישים למפקח לא יקרה כלום. לא יבואו לאף אחד בטענות". אמרה לנו מורה בבית ספר תיכון במחוז צפון. עוד הוסיפה ואמרה "היום התפקיד של מפקח הוא הרבה יותר בירוקרטי"

כך יוצא שמשרד החינוך בטוח שהוא משנה את עצמו ומעניק עשייה לתחום החינוך במדינה. למרות שבפועל...

האם אפשר יותר טוב? לדעתי, חייב.

משרד החינוך חייב לעבור לידיים תומכות, שאפתניות והכי חשוב, פועלות.

לדעתי בין האיום האיראני-פלסטיני, המצב הכלכלי, הקורונה ועוד רבים אחרים. שכחנו שהחינוך הוא ראשית הכל. העם הוא החינוך שהוא קיבל. כך היה ותמיד יהיה. מערכת החינוך שלנו צריכה מנגנון פעולה ותכנית ארוכת טווח.

מנגנון שיהפוך מורים חדשים לצורך אמיתי ויתגמל אותם על כך. את בית הספר למקום שלא מהווה מקלט למורים ותיקים רק כי הם פה כבר כמה שנים ויתן להם לעשות מה שירצו בלי התחשבות בצורך התלמידים וברצונות המשרד.

מנגנון שיבדוק את הרלוונטיות של תכניות לימוד. לא רק מגמות, גם מקצועות הליבה שלנו. אנחנו צריכים מישהו שיבדוק טוב טוב מה ולה רלוונטי. כי זה שמשהו קיים לא אומר שהוא בסדר.

ובהתאם לבדיקת הרלוונטיות של הקיים, הכנסת מקצועות או קורסים. שהם לא פחות חשובים מכל שיעור אחר. משרד החינוך צריך ללמד את תלמידיו דברים כמו: מעורבות אזרחית (שיוויון, שיח, כלכלה ). מעורבות אישית (זוגיות בריאה, מין-מגדר-מיניות, מציאת האדם בחברה, כלכלה אישית). פיתוח יכולות אישיות (התמודדות עם ביקרות והשמת לקחים מכך, יצירתיות, הצגה, …) ועוד נושאים רבים.

ויותר מזה המנגנון החדש צריך בראש ובראשונה; להציב אתגרים מפתחים. תמיד לבדוק את ההתאמה לצורך התלמידים. ולהסתכל בגובה העיניים לתלמידיו. כי אחרי הכל אנחנו לא כאן כדי להיות פקודים. אנחנו כאן לרכוש כלים מהאנשים שבסופו של דבר יבקשו מאיתנו להיות כמוהם.

המשרד צריך לעשות הכל, כדי שיוכל להיות רלוונטי לעולם המודרני.

ועם הממשלה שממנה עוד ועוד שרי חינוך. שלא רואים במשרת שר החינוך יותר מ"תיק התפשרות" על כך שלא קיבלו את התיק שבאמת רצו. מנפטלי בנט ועד השר הנוכחי, הרמטכל לשעבר שמתייחס למערכת בתור הכנה בת 12 שנים לצה"ל.

עם שיטות לימוד הדורשות את הרפורמה הכי גדולה שהמדינה הזו ידעה. עם הפקרות של הדברים הבאמת חשובים. ובעיקר עם כמות לא נתפסת של דגים שלא משנה כמה ירצו להתאים את עצמם. לא יכולים לטפס על עץ.

הגיע הזמן לשינוי. שינוי השיטה, שינוי ראשייה של המערכת. נתינת תיק השר לאיש חינוך ברמה הגבוהה ביותר שיש למדינה הזו. שינוי הדרישות שעומדים בהם בתי הספר, מיסודי ועד תיכון.

שינוי, שפשוט שלא יכול להגיע מהתלמידים. בעולם פוליטי כזה, לילדיכם חסרי זכות ההצבעה אין כוח פוליטי ואין מי שיספור את המחשבה שלהם…

בעצם... יש להם. אתם, ההורים של תלמידי מערכת החינוך. המחנכים שרוצים לחנך בצורה הטובה ביותר. המבוגרים שרוצים להקנות כלים לדור העתיד. לכם הכוח. דרשו כבר במערכות הבחירות העוטפות אותנו, ובממשלות הקיימות. רפורמה רצינית. אל תסתפקו בהשארת המצב הקיים, מגיע לכולנו יותר!